בעולם בריאות הנפש נהוג לאבחן הפרעות בעזרת מדריך הנקרא “DSM:” שמכיל קווים מנחים וקריטריונים עבור כל אבחנה. היתרון בשימוש בDSM הוא שבעזרתו האבחון מתבצע בצורה אובייקטיבית יותר שמאפשרת ביצוע מחקרים מהימנים יותר ומתן טיפולים הולמים לבעיה ממנה המטופל סובל.
בשנים האחרונות התפרסמו מספר מחקרים שקראו תיגר על הקריטריון ולמעשה הביאו להכרה בכך שההפרעה יכולה להופיע גם בתוך גיל ההתבגרות ואף בגיל הבגרות מבלי אף סימן קודם.
חצי ממקרי הפרעות קשב וריכוז התפתחו עד גיל 16
כלומר, קריטריון של הופעת סימנים מתחת לגיל 7 הוא מוקדם מדיי בגלל שחצי מהחולים פיתחו את ההפרעה אחרי גיל 7 ומנגד מאוד נדיר שהפרעת קשב וריכוז תתפתח אחרי גיל 16. חשוב להבדיל שמדובר בסימנים ולא באבחנה, שכן האבחנה תלויה כמובן בגורמים אחרים כגון מתי נעשתה פנייה לרופא, גישה וזמינות רופא פסיכיאטר או נוירולוג וכדומה.
הגרסה החדשה ביותר כיום של ה DSM היא המהדורה החמישית שראתה אור ב2013 והיא המשמשת היום לקביעת אבחונים בתחום הנפש על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים. כיום הקריטריונים בDSM החדש עדיין כוללים התייחסות לגיל אך בניגוד למהדורות הקודמות הם מאפשרים אבחנה של הפרעת קשב וריכוז גם בגילאים מאוחרים יותר.
לגיל אין השפעה משמעותית על ההתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז
התגובה לטיפול עם תרופות סטימולנטיות (התרופות הנפוצות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, לדוגמא ריטלין) הייתה דומה גם בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים ללא קשר אם ההפרעה אובחנה אצלם לפני או אחריי גיל 7.
כמו כן לא נצפו הבדלים ברמת התפקוד בין קבוצות של מטופלים שסבלו מתסמינים לפני גיל 7 וקבוצות שהתסמינים הופיעו אחריי גיל 7. גם החשיפה לגורמי הסיכון הסביבתיים וסביב ההיריון טרם פיתחו את ההפרעה הייתה דומה בין 2 הקבוצות.