אחת המשימות האדירות שמעסיקות בעשורים האחרונים, וכנראה גם בעשורים הבאים, את הרופאים, החוקרים והמדענים, היא משימת המיפוי וההבנה של המטען הגנטי האנושי. אותו מטען גנטי, שמכתיב את האופן בו אנחנו נראים, את תכונותינו, מאפיינו, חולשותינו, יכולותינו ונטיותינו, רובו עדיין בגדר תעלומה.
למחקר המדעי העוסק בגנטיקה יש, אם כן, השפעות גם בתחום הידע והמדע, וגם על יכולות הטיפול והאבחון בשטח.
דיסלקציה
ילדים הסובלים מדיסלקציה מוצאים את עצמם מתקשים ברכישת הכתיבה והקריאה, ולאחר מכן, הם נותרים מאחור מבחינת קצב הקריאה, יכולת הבנת הנקרא, היכולת לכתוב ולהתנסח וכיוצא בזה.
דיסלקציה וגנטיקה
לפני מספר שנים, נערך ניסוי באוניברסיטת ייל, בו ניסו למצוא קשר בין דיסלקציה לבין גנטיקה. באופן ספציפי יותר, ניסו לראות האם ישנו מרכיב גנטי שניתן לזהותו כמאפיין של אנשים הסובלים מדיסלקציה.
בכ-20% מהמקרים, מצאו החוקרים הבדלים בין חלק מהמקטעים. על כרומוזום מספר 6, היו חסרים חלק מהאיזורים של גן שנקרא DCDC2. במקביל, מחקר דומה שנערך בשבדיה, מצא הבדלים בין הגנים של דיסלקטים ולא דיסלקטים על כרומוזום מספר 3, גן ששמו ROBO1.
למה זה חשוב?
איתור הגנים האחראים על דיסלקציה היא משמעותית במספר מישורים. ראשית, אם בעבר נחשבו הילדים בעלי לקויות הלמידה ל”עצלנים” או “מופרעים שאינם ממצים את הפוטנציאל שלהם”, היום כבר ברור לרוב העוסקים בחינוך שילדים אלה סובלים מבעיה אמיתית, וקושי שעליהם להתמודד עימו. ההכרה בכך שהקושי הזה מעוגן מדעית בתוך המטען הגנטי שלנו, יכולה רק להוסיף להבנה ולקבלה של הצורך של הילדים לקויי הלמידה בעזרה.
שנית, איתור המקור של הדיסלקציה עשוי לעזור בעתיד באבחון מוקדם של ההפרעה. ככל שהדיסלקציה מאובחנת מוקדם יותר, כך אפשר להגיש לתלמיד את העזרה לה הוא זקוק בשלב מוקדם יותר, ולחסוך ממנו את התסכול, הייאוש ותחושת הכישלון שבקושי ללמוד, לפני שהוא יודע למה קשה לו. החוקרים האופטימיים מדברים על כך שבעתיד יהיה אפשר לזהות דיסלקציה על ידי מיפוי החומר הגנטי, ולמעשה- באמצעות בדיקת דם פשוטה.