תסמונת אספרגר היא הפרעה התפתחותית, אשר מתבטאת בקשיי תקשורת וליקויים בתחום החברתי והרגשי.
תסמונת אספרגר הינה מולדת, אך הגורמים להפרעה לא לגמרי ידועים. נראה כי מדובר בלקות מוחית, כנראה עם בסיס גנטי.
התסמונת מתגלה לרוב בגיל בית הספר, אך לעתים גם בגיל הגן, ושכיחותה כ-36 ל-10,000 איש. מספר הבנים הסובלים מהתסמונת גדול פי עשר מהבנות.
הסובלים מהתסמונת הם בעלי אינטיליגנציה תקינה ואף גבוהה מהממוצע ובמיוחד זכרון מעולה. אבל הם מתקשים לפרש ולפעול בתוך מצבים חברתיים ולפיכך התפקוד היומיומי שלהם פגום.
ישנם הטוענים כי התסמונת נמצאת על "הקשת האוטיסטית"- מספר תסמונות שיש להן מן המשותף, בעיקר קשיים באינטרקציה חברתית, בויסות חושי, בשפה ובהתנהגות חזרתית, אך אחרים רואים באספרגר תסמונת בפני עצמה. בניגוד לשאר התסמונות מהקשת האוטיסטית, בעלי תסמונת אספרגר הם בעלי יכולת מילולית טובה.
הקושי העיקרי לסובלים מתסמונת אספרגר הוא בתחום החברתי, שם הם נמצאים במצב פגיע, אותו הם נוטים לבטא בדכאון או בתוקפנות. בעלי התסמונת משתלבים לרוב במערכת החינוך הרגילה עם קבלת הקלות המגיעות לסובלים מליקויי למידה ומנהלים חיים תקינים.
מאפיינים עיקריים
- קשיי תקשורת- מבחינת השפה, למרות שהביטוי הלשוני טוב ועשיר, ניכר שימוש בשפה תבניתית וקושי לגמישות. כמו כן, קיים קושי בהבנת תקשורת לא- מילולית: קשר עין, מחוות והבעות פנים.ישנו קושי להבין מטאפורות ודימויים, דקויות לשוניות, שפה סרקסטית, דו- משמעות וכו'.הם מתקשים לפרש סיטואציות חברתיות, להבין ניואנסים וקודים מקובלים בחברה ולהבין את רגשותיו של אדם אחר.הם נוטים להגיב באופן מוקצן ולא מתאים במצבים חברתיים ולהביע רגשות. בשל כל אלה, קיים קושי להשתלב חברתית.
- סרבול תנועתי- תנועות מגושמות, לעתים גם רגישות חושית גבוהה.
- תנהגות חזרתית- דבקות בשגרה מסוימת, בהתנהגות טקסית, בתחום עניין מסוים, בסדר פעולות מסוים וכו'. מתוך כך, ישנו קושי להסתגל למצבים חדשים. פעמים רבות הסובלים מהתסמונת מתמקדים בתחום עניין מסוים, לרוב יוצא דופן, מרבים להתעסק ולהעמיק בו.
טיפול
אם עולים חשדות לקיום התסמונת יש לפנות לנוירולוג, פסיכיאטר או פסיכולוג המומחים בתחום.
האבחון נעשה באמצעים פסיכולוגיים- התנהגותיים ועל ידי קלינאי תקשורת. הטיפול צריך להתאים ללקות העיקרית של כל ילד וילד.
הטיפול מתמקד לרוב באספקטים ההתנהגותיים של ההפרעה ומנסה לשפר את כישוריו החברתיים של הילד כך שיוכל להשתלב בקרב קבוצת בני גילו: יצירת קשרים, הבנת קודים חברתיים, פירוש סיטואציות, התאמה להתנהגות המקובלת, ביטוי רגשי ועוד.
טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT)– החלק הקוגנטיבי של הטיפול מסייע לשינוי אמונות שליליות של הילד, לחיזוק הבטחון העצמי ויחד עם זאת להבנת נקודת המבט של האחר.
החלק ההתנהגותי של הטיפול מוציא את הדבר מהכוח לפועל: תרגול כישורים ומיומנויות בחברה, שיתוף פעולה, בקשת עזרה, הבעת רגשות, הבנת תקשורת לא מילולית והפחתת התנהגויות לא מקובלות. הדבר נעשה בכלים כמו משחקי סיטואציות, הדרכה, הדגמה ועוד.
טיפול בביופידבק עובד על הפן הפיזי וכן על הבנת האחר.
פסיכותרפיה – טיפול שמתאים לבעלי תפקוד גבוה יחסית, בעיקר מבוגרים. הטיפול אמור לסייע בהבנת והעמקת הפן הרגשי, בשיפור היכולות החברתיות ועוד.
טיפול קבוצתי- מאפשר לילד לפגוש ילדים דומים לו ולהתנסות יחד איתם, באמצעות הנחיה מתאימה, בסיטואציות חברתיות שונות.
תרופות- הטיפול התרופתי לא מסייע בפן החברתי של הבעיה, אך הוא יכול לסייע בהתמודדות עם רגשות כמו דכאון וחרדה. ישנן גם תרופות המסייעות להתנהגות כפייתית, אם החזרתיות קיצונית ופוגעת בתפקוד.
התעמלות- פרט לאספקט הרגשי, חשוב לעודד את הילד לעשות פעילות ספורטיבית: לאמן אותו בכדור, ללכת ולרוץ, להתאמן בשיווי משקל או לרשום אותו לחוג ספורט. כל אלה עוזרים לשפר את התפקוד המוטורי ואת הקוארדינציה.
ראו גם:
תסמונת פראדר-וילי
